זיכרון בלתי נמנע./ גל כהן שני.
עברו לא מעט שנים עד שהבנתי והפנמתי שאיני יכולה לשבת, לישון,לנשום או לעמוד בשקט. אני יודעת בוודאות מלאה שאם זה תלוי בי, אז כנראה גם בקבר לא אשקוט ולא אנוח ו.. ואפריע לסובבי את מנוחתם.
כילדה,לא יכולתי לעמוד בצפירות (שלוש צפירות שונות.. זה כבר נושא לפוסט הבא שלי) רעש הצפירה היה בלתי נסבל. לא יכולתי לעמוד בשקט. איני צריכה להתנצל, היום אני מבינה, שהכאב והצער היו בי לא פחות מכל אחד אחר.
ההבנה גם כן הייתה והחשיבות.. רק שאצלי זה בא לביטוי בצורה אחרת.
הצפירות גרמו לי לצחוק. עד כיתה ה׳ העיפו אותי מהטקסים שכו אהבתי,יום השואה ויום הזיכרון,
נזפו בי כי - צחקקתי. ״בושה לך היא אמרה את לא מכבדת את המעמד? את היום הזה, תתבישי לך״
( כל כך לא נכון ,רציתי אז לומר לה, אבל הפחד שיתק) רעש הצפירה והמעמד כל כך הלחיץ והבהיל אותי, שזה היה יותר מדי עבורי. כל כך רציתי להיות בסדר, ובסוף שילמתי כפול- גם כעסו עלי וגם שנאתי את עצמי וכעסתי על עצמי שאני אפס שאני לא מסוגלת לעמוד איפלו דקה!!
לימדו אותי שבצפירה מורדים את הראש. ידיים לצדי הגוף. פרצוף רציני/ עצוב
ובדקה הזו חייבים! אבל חייבים מוכרחים!!לחשוב חזק ,עמוק , ולהיות במחשבה ממוקדת על הנופלים, או על הנספים בשואה.
לא משנה מה חשבתי - על אבא שלי שמת לי בגיל 7, על השכן שהיה מעורב בתאונה ועכשיו הוא משותק, על מרקו שאמא שלו עזבה אותו והוא לא מוצא אותה, על הכל! באמת, על הדברים הכי עצובים שיש.. אבל אז הציחוקק הזה כל שנה בא לבקר אותי.
כמה ומה שלא ניסתי לאסוף את עצמי לא עזר כלום (מסתבר שגם הפחד מהמורה נחרט בזיכרוני בנוסף לכל הסרט שהייתי מצוייה בו).
השינוי הגיע כאשר מצאתי לי מפלט- אלפיי תודות למורה למולדת, שהייתה בת לניצולי שואה, ״תופיעי״, היא אמרה, ״את טובה בזה גלי וככה זה ישתחרר״, היא אמרה בעדינות.
בכיתה ה׳ כבר הופעתי בכל טקסט בבית הספר ומחוצה לו (עד אחריי הצבא כך היה) ביימתי, כתבתי, שרתי, שיחקתי בכל טקס אפשרי! וכך יכולתי להיות אקטיבית במחשבותי ואז הדקה הצורמת והמפחידה הזו הייתה חולפת ברגע ולא כנצח של איסורים ופחדים מכל הכיוונים.( אפלו הרעש הצורם חדל לצרום באוזני הקטנות)
העשייה והסחת הדעת שחררה אותי ונתנה לי לכאוב את כאב מולדתי ואת האסון הבלתי נתפס של העם שלי, אבל. בשקט בשקט שרק אני יודעת. בשקט שרק אני מכירה , שקט כזה שהוא שייך רק לי ולפרעת הקשב האישית שלי.
אז מורים,הורים ומדרכי תנועות הנוער למינהם ...
אל תכעסו על אלה שצוחקים, הרעש המעבר, האיסוף שלהם את עצמם אל מול הסביבה הוא לא פשוט, הוא וקשה עבורינו. היכולת שיש לאנשים לאסוף את עצמם לרגעים או לפרקי זמן
הוא החלום של כל אחד מאיתנו.
אנחנו לא זקוקים להנחות רק למודעות ולהבנה.
לקריאת הפוסטים הקודמים -
Www.gal-adhd.co.il