הבקרים שלנו נראים כמו "פיק" בבית משוגעים. שעה של שגעת. איפה המשקפיים שלי?, איפה הנעלים?, איפה החולצה? ה-מחברת! שיט, אאא אבא -זה לא האוכל שלי. נו.... תתארגנו!!! אני שואגת על כולם ואני, שאני ה-מפקדת של ההפרעה, בכלל לא מאורגנת, מה קורה?! אני שואלת, 7:40 ! במילה אחת איףףף. תאמינו לי, לפעמים אני חושבת שאני מוכנה לעבוד בשיא החום בבניין בעזה ולא להתארגן ולארגן את הבקרים האלו, זה פשוט לא בשבילי... טוב עשרה לשמנה! אני דופקת את שאגת הבוקר. פוחתחת את הדלת ומצווה! כולם: החוצה עכשיו!!!! אהה... זה עובד... אני אומרת בלבי האסרטיביות שלי עבדה הפעם תיסאלם... זהו.. הבוקר יוצאים בזמן..! נועלת אחרינו את דלת הכניסה באה להיכנס ו... ו..היא היא גם באוטו!! ??? לאאאאא שוב. אז נכון, אני מודה! היא עוזרת לנו לקום בבוקר, מזכירה לנו לפתוח ולסגור את הדלת, תמיד מחייכת אלינו ומרימה בשניה את המורל כשצריך. אבל עכשיו אהובה שלי: זה פחות מתאים, אני אומרת, מנסה בעדינות- צאי ממי .. צאי. (השכנים מסתכלים עלי, מהפדיחות חגרתי אותה ונסעתי סמל ההבעה smile ושוב משפחה בהפרעה איחרה שוב..ושוב... ושוב....חח..