שלשום ישבה אצלי בקהל משהי שנראתה לי ממש מוכרת. בעוד אני מופיעה מול 100 איש, מדברת,משחקת, מתאמצת לזכור מה לפני ומה אחרי. בכל כמה שניות קופצת לראשי המחשבה הקצת מטרידה.. "מאיפה לעזאזל האישה מוכרת לי. מי זו? אני זוכרת את הפרצוף הזה!"
סוף ההצגה, הגיע שלב מחיאות הכפיים. אני מודה לקהל, לא מתאפקת ומשתפת אותם במחשבה הטורדנית שהתרוצצה בראשי לאורך המופע. הם להפתעתי עונים : "לא שמנו לב בכלל.." ( נו.. מזל לפחות זה) יופי...אני עונה..
אבל מי את?
אני פונה אליה בחיוך - מאיפה אנחנו מכירות?
היא בתגובה בחזרה מחייכת לעברי: "אין לי מושג." ומוסיפה בצחקוק שאני אפילו פניי לא מוכרות לה. באותה השניה אני אומרת לעצמי בלב, "טוב עשית את הפדיחה שלך, יאלהה תתקפלי". ולא. אני לא מתקפת ולא נעליים סמל ההבעה smile
עכשיו, בכדיי להפיג את המבוכה ולצאת מהבור אליו הכנסתי את עצמי, אני עוד אומרת לה: "טוב, את בטוח לא מורה, כי אני ממש זוכרת אותך לטובה" (הקהל צחק ואני איתם מרוויחה זמן)
ואז להפתעתי היא עונה לי: "אני דווקא כן מורה. לגאוגרפיה" (באותם הרגעים רק רציתי למות ואם אפשר לפניי המוות שמשהו יביא לי את המשאף הכחול אין לי אויר, אם למות לא בייסורים. איך אני מעולה בלסבך את עצמי.
"מורה לגאוגפריה???!!???", הגבתי בפליאה.
המח שלי לפתע נדלק ועבד על טורבו. זכורונות, מצבים, תקופות, יסודי, תיכון, שיעוריי עזר, מורה מחליפה... תמונות עפות והמחשבות עוברות בטיל... לחץ.. רק לא להחמיר את המצב עכשיו ולצאת ממש מעפנה עם הפרעת קשה
מהלחץ ומשום מקום.
אני שואלת אותה?
תגידי....אהה.
הייתה לך פעם חולצה עם מלא נקודות כאלה בארבע צבעים? ( אתם מכירים את שנפלט לכם ואין דרך חזרה?! אז כזה בדיוק). ארבע צבעים ירוק, צהוב כחול כזה, וגם אני בטוחה שהייתה לך חולצה עם מלא מעויינים.
היא מסתכלת עלי ומעכלת..
התחושה שלי אומרת לי: "גלי את בכיוון". ואני ממשיכה (שאלוהים יעזור לי.. כמה אומץ וכמה דפיקות )
"תגידי, נכון היו לך עגלים קטנים כאלה בצבע טוקריז?" פתאום עוד מחשבה נדחפת לה. "נו.. כמו של ירדנה ארזי בתהילה שלה זוכרת?!". היו לה כאלה עגילים.. נכון..
נכנסתי לאמוק מודה. נשבעת לכם שלא יכולתי לעצור (אני אימפולסיבית אתם יודעים)
היא מסתכלת עלי המומה. בשוק!!!!
"כן" היא עונה. "איך את?"
באותו הרגע חוזר לי הצבע לפנים, והחיוך נמרח על פניי ☺מבסוטההההה
ועפה על הזיכרון הצילומי שלי.
אז קוראים לה חנה ( חמודה אמיתית)
והיא הייתה המורה שלי לגאוגרפיה בחטיבת הביניים.
חנה מחייכית אלי באהבה או מבוכה ובעיקר בשוק ממה שקרה כאן, ועוד מתנלצת שהיא לא מזהה אותי
ואני בחיוך עונה לה: "זה בסדר לא ממש נכנסתי לשיעורים שלך. ושכבר נכנסתי ספרתי לך את העאויינים והנקודות שהיו לך על החולצות.." אין מה לעשות
זה מה שהעסיק הפרעת קשב שכמותי.
חנה את חמודה אמיתית ועובדה שזכרתי את פנייך לטובה. אבל חנה
אלו היו חולצות נוראיות לאנשים כמוני סמל ההבעה smile
לא משנה כמה ריטלינים לקחתי, החולצות היו הפוקוס של השיעור..חח..
אבל מי זוכר?? חחח.....
(מסתבר שהזיכרון הויזואלי שלי )