השריטות שלי

אם כמות הפציעות שעברתי בחיי היתה זהה לכמות התשבוחות והציונים שלי בבית הספר, היו שמים אותי בכיתת מחוננים. לא הייתי משהו בלימודים (בלשון מעטה), אבל יש לי בגרות מלאה ועוד ב"הצטינות" בליפול, להימרח, להתגרד, להתעקם ובעיקר לנקוע ולשבור אברים.

אני מניחה שאם יש משהו שאמא שלי ודאי רוצה לשכוח מהילדות שלי, זה את שיחות הטלפון המקפיצות מאנשים שכלל לא הכירה (נכון אמא?) .

# "שלום, אני כאן בגן שעשועים הילדה שלך התהפכה כאן עם האופנים, נראה לי שכדיי שתבואי" (שברתי את יד ימין)

# "שלום מדברים מהחוג של גלי, מהכדור יד היא התנגשה/ נמרחה על הקורה של השער, הכל בסדר באמת..." (שברתי הפעם את היד שמאל + שתי שניים )

# "שלום, אני במקרה עברתי כאן חזרתי מקניות.. הילדה שלך התהפכה כאן עם הסקדבורד, כן רמפה גבוהה, נראה שזה רציני, אבל על תלחצי החברות שלה איתה" ( ניתוח, שבר מרפק ימין שני מסמרים, חצי שנה בגבס, פיזיוטרפיה ביד ימין (שוב ), מה שאומר שאני לא מעתיקה מהלוח וכותבים לי ומעתקים לי הכל! להיט ו.. היה שווה חח..)

# "שלום הילדה נפלה על הראש היא בקפלן".

# "שלום הילדה התעלפה"

# "שלום הילדה נכנסה באוטו. נהגת חדשה נכון? פינינו אותה למיון"

# "שלום הילדה עברה תאונת דרכים עם הטוסטוס" ( 8 חודשים שיקום)

באחת מהתאונות שאלה אותי אמא "מה יהיה תגידי? את חייבת להיזהר". ומה שהיה לי לומר לה זה שלא חשבתי שזה עד כדיי כך, היה מסוכן, ושבאמת לא ראיתי ושבאמת לא שמתי לב. כיום יש מחקרים המעידים על קשר ישיר בין פציעות ותאונות לבין הפרעת קשב. מניסיון אני אומרת לכם שאצלי זה בכלל לא בגדר השערה. קיים קשר ישיר ומוכח (ויעידו כל הצלקות שלי). כשאני משחזרת את כל התאונות שעברתי, לכולם היו אופי דומה שחזר על עצמו בכל תאונה.

קצת קשה לתאר זאת במילים אבל, כאילו באותה השניה, שניה לפני שמעדתי, העזתי קצת יותר, השתחרר לי משהו במוח קצת יותר (כנראה אנדרנלין) וכתוצאה מאותה שניה של רצון להיות סופר וומן, עפתי לבלום בכל מחיר את הכדור, או שלקחתי את הסיבוב על הכביש קצת יותר חד מתמיד. המכנה המשותף לכל התאונות שלי הוא שתמיד ראיתי את זה מגיע ותמיד זה היה כבר מאוחר. ככה אנחנו הפרעת קשב, מותחים גבולות קצת יותר מכולם ושניה אחר כך משלמים ביוקר.

ומה אני מנסה לומר לכם בעצם?

שאם יש לכם ילדים כמוני, הייתי מציעה לכם דווקא כן לתת ביטוי לאנדרנלין שלהם ולאפשר להם לשחרר אותו בריצות וקפיצות. אם הם צריכים את הריגושים ואת הלקיחת סיכונים תנו להם, בכיף, אבל באופן מבוקר שלא פוגע באיש ולא בעצמם. אצלי הריגושים לא עברו עד גיל די מאוחר, אז פרקתי את זה בטיולי גיפים, בספינינג , שיעורי קרקס, צניחות חופשיות, טיולים אתגריים ומבוקרים. עד שיום אחד זה פשוט עבר לי (או שלא...)

שמרו על עצמכם ועל ילדיכם,

גלי שני