הרבה זמן זה לא קרה לי,

הרבה זמן זה לא קרה לי, אני מודה. קרוב לחמש שנים אני כותבת כאן על הפרעת הקשב שלי, על תובנות, הבנות, מצבים בחיים שלי ושל אחרים בהם אני נתקלת בהפרעת הקשב או שהפרעת הקשב שלי יוצרת תקלות.

היום אני מרגישה שנתקעתי מול עצמי ביג טיים!

מזכירת העמותה עפרה שולחת לי תזכורת, "שלחי לי פוסט". אני עונה: "בקטנה, שולחת לך אהובה". ואז היא עונה: "הפוסט כבר פורסם". מה פורסם? מי פורסם? מתי? מסתבר שאני עובדת יומיים על פוסט שכבר כתבתי בעבר.

ברגע שהבנתי את זה ממש התבאסתי. אני עורכת, מקצרת, מחדדת, מחפשת עבורכם באהבה רבה את המילים המדויקות... צריך לציין שיש לי 700 התחלות, המשכים ורעיונות לפוסטים לא מוגמרים וחשבתי שהפוסט ההוא הוא אחד מהם...

פייר חברים, ואני יודעת שתבינו אותי, אני מבואסת ושואלת איך? איך לא זכרתי שכתבתי את זה כבר, ואני מתקנת יצירה שכבר פורסמה ונקראה, פשוט דמעות בעיניים....הנה הן מגיעות.

נכון זה "רק" פוסט.

(לנשום)

אבל אני מבינה שאני בכלל לא בוכה על הפוסט עכשיו, אני "בוכה" על המצב. פלאשבק מציף ומעיף אותי אחורה לימי בית הספר. תמיד, אבל תמיד, כשהיו מבקשים להגיש את שיעורי הבית כילדה, הייתי מכינה את שיעורי הבית הקודמים להם.

תמיד כשהיו מבקשים לקרוא קטע בבית, הייתי קוראת משהו אחר.

תמיד כשהיו מבקשים לבוא בחולצה ירוקה לטיול, הייתי מגיעה עם אדומה

וזה אף פעם, אבל אף פעם לא היה בכוונה.

מה שהכי מתסכל אותי וכנראה שימשיך לתסכל אותי, זה שעד שכבר ישבתי. ועד שזכרתי, ועד שכתבתי, וכבר הכנתי, התכוננתי, נערכתי, התרגשתי וכל כך רציתי להיות....ואני בטוחה שכמה וכמה מכם מבינים כמה רק השלב הזה הוא מאבק בשבילי, ובכל זאת, בסוף לא את זה היה צריך! התבלבלתי...ועשיתי פעמיים.

יש מלא צדדים חיוביים להפרעת הקשב שלי, זה התסכול שלי בהפרעת הקשב שלי.

ובכל זאת...יצא טור...מעניין? אשמח לשמוע סיפורים שלכם על שכחות ובלבולים.

שלכם,

גלי