זה הזמן לזרוח/ גל שני. בתור ילדה עם הפרעת קשב לא מאובחנת שמתווספות אליה מגוון נאה של לקויות למידה, לא יכולתי לשרוד ולהישאר שפויה, ללא הומור- המדד שלי לאושר:)) לפני יומיים ישבה אצלי בהופעה - בכבודה ובעצמה- המורה שלי לערבית- לאורך כל המופע היא לא הפסיקה לצחוק... אחר כך, היא נגשה אלי והודתה לי, כולה מצוחקקת, ואני בחיי - באותו הרגע, רק ראיתי בדמיוני את דמותה ופניה שהתנפחו עלי מעצבים לפני 16 שנים... אני מודה, ההומור שלי סיבך אותי בעיקר עם המורים. ככל שנקלעתי לסיטואציה לימודית יותר מורכבת, קשה, או מביכה - כמות הפנצ׳ים והצחוקים גדלו. עם הזמן, נוצרו במוחי עוד ועוד תאי הומור שנזרקו לכל עבר. משוואה פשוטה: גודל הקושי שווה = לגודל הצחוקים בכיתה. וכך היה- בימים הקשים במיוחד, קיימתי תחרות עם עצמי- עד שהמורה, בכבודה ובעצמה- לא צוחקת, אני לא נרגעת! ואכן הצלחתי במשימתי:) אהבתי לראות את חבריי לכיתה צוחקים. הם צחקו, ולי- לי היה במה להתפאר. אז אני מודה, לפעמים הגזמתי והמורים רק השתיקו, העליבו ודחו, אבל זה היה המשאב שלי- ההומור שלי- ועם זה שרדתי. ההומור שלי איפשר לי לזרוח... הוא הציל את חיי כילדה. והיום (כשיש בידי את הכלים שנדרשו לי אז) - מה אגיד לכם?- יותר קל לי להסתכל בהומור על הדברים הקשים- לפרוט אותם להקליל ולזכור במה אני טובה. אז מורים יקרים, כשאנחנו יושבים אצלכם בכיתה, שניה לפניי שאתם מתפוצצים עלינו- ובצדק- קחו אוויר, צאו מחוץ לקופסא, ותנו לנו במה, כי גם אנחנו רוצים להראות לכם במה אנחנו טובים. נסו להבין שאנחנו מחפשים את הדרך שלנו לזרוח... אני מבטיחה לכם, שיחסי הכבוד שלכם כלפינו והניסיון שלכם לראות אותנו, יהפכו אותנו לקצת יותר שקטים והרבה פחות מתוסכלים מהחיים. שניה לפני שאני והמורה לערבית נפרדנו לשלום צעקתי לעברה: ״כפרה עלייך, איפה היית לפני 16 שנה, כשניסתי להציל את עצמי ולהצחיק אותך איפההה???״