בתוך ראשי הרך יצרתי עולם.
עולם שלם של המצאות וגילויים,
עולם עשיר של סיפורים, גבורה, אומץ ותושייה.
עולם שיכולתי לחיות בתוכו מבלי להרגיש דפוקה, ולא חכמה מספיק.
עולם של ילדה קטנה עם הפרעת קשב לא מאובחנת ששיקרה.
שיקרה המון, בכדיי להציל את עצמה מעצמה ומהעולם הגדול והמפחיד שבחוץ.
שיקרתי שהכנתי שיעורים, שיקרתי שעשיתי את שביקשו אותי,
שיקרתי שצחצחתי שניים, שיקרתי בכדיי להראות מגינבה,
שיקרתי בכדיי להיות מיוחדת,
שקרתי כי רציתי להראות אחת כמו כולם, ו..
שיקרתי, שאני אכן מבינה את החומר הנלמד.
שיקרתי באופן גורף.
רק אלוהים ידע כמה רציתי...
השקרים היו נפלטים ונבראים ממני באופן טבעי, ספונטני פשוט, אוטומט.
אז אובחנתי רק בגיל 29.
אומנם הפסקתי לשקר מאז סמל ההבעה smile
ובכל זאת ,רדפה אותי השאלה הזו שנים,
למה שיקרתי בילדותי? מה הניע אותי ?? ידעתי ששקר זה אסור,
ושאם תופסים אותי אז אני מסתבכת.
כשהתחלתי לחקור ולחזור אחורה בזמן ...
*לא מאובחנת , *ללא כלים ותיוך:
מלבד נזיפות, איומים ואימותיים, לא היה שם כלום.
קצת עצוב לדעת שלא הייתה בסיבבתי " אוזן" אחת קשובה.
היום אני מבינה שזו הייתה דרכי המופלאה להתמודד.
אמנם שקר לא מוסרי, מחנכים אותנו בצורה מופתית בנושא.
אך השקרים היו משאלות הלב שלי.
בזכותם יצרתי כלפיי חוץ מציאות שיוכלתי להכיל אותה וחיות איתה בשלום
השקרים היו עבורי המפלט אל עולם עמוק ועשיר שהיה בתוכי,
כששיקרתי נסיתי להסתיר את האמת.
אמת מרה. לא קלטתי משפט ולא חצי משפט שהמורה כתבה על הלוח.
האמת כה מבישה ותחושה שלא יכולתי לתמלל במילים מה באמת עובר עלי.
אבל הרגשתי כבר אז שהמח מתנתק,
ומתוך הבושה במקום לסלוח לעצמי.
שקרתי והצגתי דרך עיניי "המתרכזות במיקוד כזה"
של חכמה , של "בטח שאני מבינה"
ובעצם המבט היה ריק מתוכן ולא הבנתי כלום.
אז שנייה, תעצרו, למרות שלפעמים זה קשה
לפניי שאנחנו מחנכים, שופטים כועסים, מתבעסים ומענישים
הקשבו "לשקר הזה" , הפכו אותו לסיפור ובכך לא נשפוט את אותו הילד מהמקום המוסרי של השקר, נתמקד בלנסות להבין מה הוא מנסה לומר לנו. (מעבר לשקר ומעבר לסיפור)..
עם אלף אוזנים ולב גדול, אני מאמינה שיש שם משאלת לב אחת גדולה.
והכי חשוב שתקשיבו לאמת הזאת.
ושלא תכסו אותה בשקרים